חיוב במע"מ של חברה זרה המוכרת מקרקעין ביהודה ושומרון בהתאם לחוק מס ערך מוסף, מע"מ מוטל רק על עסקאות שנערכות בישראל. למרות האמור, החוק מרחיב את תחולתו גם על עסקאות שבוצעו מחוץ לשטחי המדינה, כאשר הן מקיימות זיקה  מסוימת לישראל. כך, חוק מע"מ קובע כי הוא יחול על עסקאות שעושה אזרח ישראלי ב"אזור". לעניין זה, אזרח ישראלי הוא, בין היתר, תושב ישראל, וככל שמדובר בחבר בני אדם – מדובר בכל חבר בני אדם שהשליטה והניהול בו מופעלים מישראל.   בעניין שי צמרות, עסק בית המשפט העליון בשאלה, האם חברה שהתאגדה ברמאללה חייבת במע"מ על עסקה למכירת קרקעות ביישוב אורנית, הנמצא ב"אזור". במסגרת סוגיה זו התמקד בית המשפט העליון בשאלה, האם החברה יכולה להיחשב תושבת ישראל מאחר שהשליטה והניהול בה מופעלים בישראל.   המונח "שליטה וניהול" אינו מוגדר בחיקוק מס כלשהו. בשנים האחרונות התקבלו מספר פסקי דין של בתי המשפט השונים (מחוזי ועליון) המתווים את האופן בו יש לפרש את המונח "שליטה וניהול" (ר' עניין ניאגו ועניין ינקו וייס). כמו כן, קיים חוזר של רשות המיסים המנחה את עובדי הרשות לבחון את מקום התושבות של חברות על פי המבחנים שנקבעו בפסקי דין אלה (חוזר מס הכנסה מס' 2002/4 וראה גם  התוספת לחוזר משנת 2015).   אחת המחלוקות בין הצדדים היתה בהשאלה האם יסוד השליטה ויסוד הניהול הם יסודות נפרדים, אך בית המשפט העליון קבע, כי הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת במקרה זה, שכּן, גם אם יסודות אלה צריכים להיבחן בנפרד, כשני יסודות מצטברים, הרי שדרישת "השליטה" צריך שתיבחן באופן מהותי-ענייני ולא באופן פורמלי-צורני, וכי בכל מקרה, בנסיבות המקרה דנן, הַשליטה האפקטיבית (והניהול) של החברה היו בידיו של אזרח ישראל.   בית המשפט העליון הכריע, כי מאחר שבנסיבות המקרה, הניהול של החברה נעשה על ידי אזרח ישראל,  הרי שהמכירה חייבת במע"מ.   בית המשפט העליון קבע, כי חברה שהתאגדה ברמאללה ומכרה מקרקעין המצויים בישוב אורנית תחויב במע"מ.     סוגיה אחרת שעלתה מפסק הדין נוגעת לקשר בין החלטתה של רשות מס אחת והשלכותיה על החלטות של רשות מס אחרת. בנסיבות המקרה דנן המערערת דיוְוחה על מכירת קרקעות למנהל מיסוי מקרקעין כמכירות פטורות ממס לפי סעיף 16א לחוק מיסוי מקרקעין. מנהל מיסוי מקרקעין קבע מערערת שומות חייבות במס שבח, אך בעקבות ההשגות שהגישה המערערת קיבל מנהל מיסוי מקרקעין את עמדת המערערת ופָּטרהּ ממס שבח. ברם, לאחַר שהוגש הערעור דנן, החליט מנהל מיסוי מקרקעין, מכוח סמכותו לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, לתקן את שומות מס השבח שהוצאו למערערת (בטענה, כי תיקון השומה נעשה על-בסיס עוּבדות חדשות שהתגלו) ולחַייבה במס שבח. המערערת טענה כי מנהל מע"מ מושתק מלטעון טענה הנוגדת את החלטתו של מנהל מיסוי מקרקעין, שכאמור קיבל את השגת העוררת בהתבסס על כך שהיא אינה תושבת ישראל, וקבע שאינה חייבת במס שבח. בית המשפט העליון דחה את טענת ההשתק וקבע כי במקרה זה לא הוצגה תשתית ראייתית המצביעה על הסתמכות או על שינוי לרעה של מצבה של המערערת כתוצאה מן המצג שהיא טוענת שהוצג לה על-ידי מנהל מיסוי מקרקעין, ועל-כן אין להחיל על המשיב כאן השתק.