פסק הדין בעניין רוזנברג שניתן באחרונה מדגים היטב איך פרשנות שנתפרה היטב למידותיו של פקיד השומה בתיק אחד, עמדה לו לרועץ בתיק אחר.
בשנת 2012 ניתן פסק הדין בעניין רפאל בר. הנישום היה תושב ארה"ב ונחשב לתושב-חוץ, אך עבד כטייס בחברת אל-על בטיסות בינלאומיות, בעיקר בקו ת"א-ניו-יורק. אל-על ניכתה מס במקור מתשלומי המשכורת של הנישום. הנישום הגיש לפקיד השומה דוח שנתי ודרש החזר מס. הצדדים נחלקו בשאלה האם יש למסות את הכנסות הנישום מעבודתו כהכנסות שהופקו או נצמחו בישראל. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי יש לחייב את הנישום במס, רק ככל שמקום העבודה היה בישראל.
סעיף 4א(א) לפקודה שעמד במוקד הערעור קובע את כללי המקור הגיאוגרפי להכנסות, ובאשר להכנסת עבודה – נקבע כי המקום שבו הופקה או נצמחה ההכנסה יהיה 'מקום ביצוע העבודה'.
פקיד השומה טען כי הדין הישראלי חל בשטח המטוס באופן ייחודי, ועל-כן יש לראות מטוס בבעלות חברה תושבת ישראל, כ'אי צף' ישראלי – כחלק מהטריטוריה הישראלית.
מנגד, הנישום שלל את גישת ה'אי הצף', והצביע למשל על האבסורד הבא: לא יתכן כי ספינה השטה תחת דגל אוסטרי תהיה רשאית להפעיל קזינו בעודה עוגנת במימי ישראל במפרץ אילת, שכן החוק האוסטרי מתיר הימורים, וסבר כי ההכנסה ממטוס שמסתובב ברחבי הגלובוס לא הופקה בישראל.
בית המשפט המחוזי לא קיבל את גישת ה'אי הצף' אך דחה את הערעור תוך נקיטה בפרשנות מרחיבה. בתוך כך, אימץ בית המשפט את דוקטרינת ה'נאמנות הכלכלית' אשר קובעת כי מדינה זכאית למסות את הנישום אשר הפיק את הכנסותיו תודות לזכויות, לביטחון ולתשתית השלטונית שהמדינה העניקה לו. על פי פסק הדין יש לפרש את המונח 'מקום' בסעיף 4א(א) לפקודה, לא רק כמקום פיזי, אלא גם בהקשר השלטוני. בהתאם, נפסק כי הואיל ובשטח המטוס חל הדין הישראלי –מקום ביצוע העבודה של המערער הוא בישראל, לא מתוקף התושבות של המעבידה (חברת אל-על), אלא מתוקף הנאמנות הכלכלית שהנישום עצמו חב למדינת ישראל. גם הערעור לבית המשפט העליון נדחה ללא הנמקה מפורטת.
לאחרונה, ניתן פסק דין רוזנברג שעסק בשני נהגי משאיות, תושבי אילת, אשר יצאו מידי יום מאילת למפעלי ים המלח בסדום, העמיסו על המשאית פוספטים וחומרים כימיים שונים ועשו את דרכם חזרה לנמל אילת.
ככלל, חוק אזור סחר חופשי באילת מעניק הטבת מס, בדמות זיכוי מס בשיעור של 10% מהכנסתו החייבת, אשר מותנית בביצוע העבודה בתחום העיר אילת ואזור חבל אילות ("האזור המוטב").
במקרה שלפנינו, הנישומים ביצעו כ-60% מהעבודה באילת. פקיד השומה טען כי הנישומים אינם זכאים להקלה בגין חלק העבודה שבוצע מחוץ לאילת, ואילו הנישומים טענו כי הם זכאים ליהנות מהקלה בגין כל הכנסת עבודתם, גם אם חלקה לא התבצעה באזור המוטב.
כב' השופטת ייטב מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע קיבלה את הערעור במלואו. בית המשפט קבע כי הפרשנות המצומצמת של פקיד השומה פוגעת בעקרונות כלליים של דיני המס: אפליה של הנישומים לעומת מרבית העובדים השכירים באזור המוטב – אשר מקבלים את ההטבה גם אם הם יוצאים מגבולות האזור המוטב לצורך ביצוע עבודתם; גביית מס ביתר, חיכוך חוזר ונשנה של עובדים שכירים עם פקיד השומה, ועוד. בנוסף, התייחס בית המשפט לפסיקה בעניין בר לפיה מקום ביצוע העבודה הוא המקום שסיפק את התשתית השלטונית המאפשרת את הפקת ההכנסה.
בתוך כך, התווה בית המשפט שלשה מבחנים לקביעת מקום הפקת ההכנסה: (א) מבחן הטפלות; (ב) מבחן מקום הביצוע של עיקר העבודה; (ג) מבחן מרכז העבודה – המבחן המהותי שקובע מהו 'המקום שלו חב הנישום את נאמנותו הכלכלית' בהתבסס על הפסיקה בפרשת בר. בנסיבות פסק הדין, יישום המבחנים של עיקר העבודה ושל מרכז העבודה הובילו למסקנה שיש לראות את כלל עבודתם של הנישומים ככזו שהתבצעה באיזור אילת, וממילא – יש לראות את מלוא הכנסת עבודתם ככזאת שהופקה באזור המוטב.
כך, מבחן ה'נאמנות הכלכלית' שפותח בפרשת בר, לצורך הרחבת רשת המס הישראלית (באמצעות ייחוס מקור טריטוריאלי ישראלי להכנסות שהופקו בפועל מחוץ לישראל) עמד לפקיד השומה לרועץ, כאשר יישום מבחן ה'נאמנות הכלכלית' בנסיבות פסק דין רוזנברג הוביל למסקנה כי מקום הפקת כל ההכנסה של הנישומים האילתיים היה באילת – וככזה זכאי להקלת מס.